בדצמבר הבא חזרתי שוב לעוד שבוע אינטנסיבי עם העיר שלי וההתאהבות הסוערת מהביקור הראשון הפכה לסיפור אהבה ולחיבור עמוק הרבה יותר ממה שניתן היה להעלות על הדעת (וכאן המקום לומר תודה לזוגתי שקיבלה את השיגעון הזה למרות הקושי והמחיר, שכן חלפו כמה שנים עד שהיא הצטרפה אליי לביקורים בעיר).

 

הייתי יכול (ועדיין) לצפות שעות בסרטונים וקליפים על העיר, לקרוא כתבות ומאמרים שמספרים עליה. התחלתי לעקוב אחרי עשרות דפי פייסבוק ואינסטגרם וערוצי תוכן שונים שעוסקים בעיר. בוקר אחד מצאתי ביוטיוב סרטון על הסאבווי בניו יורק, לא משהו ערוך או מתוחכם מדי אלא רק אוסף צילומי וידאו של רכבות בזמן שהן עוצרות בתחנות (מצליחים להיזכר ברעש החד והצורם?). אז הפעלתי את הסרטון הזה שוב ושוב בווליום מוגזם, עד שאשתי באה לבדוק מה זה הרעש הזה ואם השתגעתי סופית, אז אמרתי לה את המשפט האלמותי, "את לא מבינה שזה כמו מוזיקה בשבילי?".

 

לבי במערב ואנוכי בסוף מזרח.

 

יום אחד הרגשתי פרץ געגועים לקוני איילנד.

אבל רגע, אף פעם לא הייתי בקוני איילנד.

איך אפשר להתגעגע למקום שמעולם לא היית בו?

 

אחרי שנה נוספת, שוב בדצמבר, הגיע הביקור השלישי, והפעם עם חבר קרוב (היכרות בין חבר קרוב לבין חברה חדשה זה שלב די מתבקש במערכת יחסים, לא?).

 

חלפה חצי שנה נוספת עד לביקור הבא, פעם ראשונה בקיץ, כשהפעם התירוץ (המוצדק!) היה עזיבת מקום עבודה לאחר תקופה ארוכה וחשש מהבאות. והרי ניו יורק מזמן מבחינתי כבר הפכה להיות התשובה לכל השאלות, הפתרון לכל הבעיות והתרופה לכל המחלות (אולי חוץ מקורונה…).

יומיים לפני הטיסה התקבלתי לעבודה חדשה וחזרתי מניו יורק מיד לתוך ההתחלה החדשה הזאת.